שער היחוד והאמונה

פרק ה

טז סיון טו סיון וְהִנֵּה, עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״בִּתְחִלָּה עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְרוֹא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים – שִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים״, דְּהַיְינוּ, הִתְגַּלּוּת אֱלֹהוּת עַל יְדֵי צַדִּיקִים וְאוֹתוֹת וּמוֹפְתִים שֶׁבַּתּוֹרָה.

וְהִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ בַּזֹּהַר, דִּ״לְעֵילָּא, בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה עִילָּאָה, אִית יְמִינָא וְאִית שְׂמָאלָא״, דְּהַיְינוּ, חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, דִּשְׁתֵּיהֶן הֵן מִדּוֹת אֱלֹהוּת לְמַעְלָה מִשֵּׂכֶל הַנִּבְרָאִים וְהַשָּׂגָתָם, ״דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד״ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת. וְאַף הַשָּׂגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם בִּנְבוּאָתוֹ, לֹא הָיְתָה בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת, אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה. וְאַף גַּם זֹאת, לֹא בִּשְׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ – חֶסֶד וּגְבוּרָה, אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בַּמִּדּוֹת שֶׁלְּמַטָּה מֵהֶן בְּמַדְרֵגָה, שֶׁהֵן מִדּוֹת נֶצַח־הוֹד־יְסוֹד [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה].

רַק שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָם שֶׁל צַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן, הוּא הַשָּׂגַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְאוֹר הַנִּמְשָׁךְ מִשְׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ חֶסֶד וּגְבוּרָה, וְהוּא – מְזוֹן נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁעָסְקוּ בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּי מֵהִתְפַּשְּׁטוּת שְׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ, נִמְתָּח רָקִיעַ עַל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן, וְרָקִיעַ זֶה נִקְרָא ״רָזָא דְאוֹרַיְיתָא״, וּבוֹ סוֹד כ״ב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, הַנְּתוּנָה מִשְׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ, כְּדִכְתִיב: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״, וּמֵרָקִיעַ זֶה, נוֹטֵף טַל לִמְזוֹן הַנְּשָׁמוֹת, דְּהַיְינוּ, יְדִיעַת סוֹד כ״ב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, כִּי הָרָקִיעַ הַזֶּה – הוּא סוֹד הַדַּעַת, וְהַתּוֹרָה – הִיא מְזוֹן הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן, וְהַמִּצְוֹת – הֵן לְבוּשִׁים, כִּמְבוֹאָר כָּל זֶה [בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״ט וְר״י, וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳]: